נתפסתי

כשנסענו בחזרה הביתה אמא שתקה וכתוצאה מכך גם אני. חשתי במתח שהיה בינינו ושאמא חושבת על הדברים שהרופא אמר לה. הסתקרנתי מאוד לדעת על מה אמא והרופא דיברו בלעדי ומה הוא חושב שיש לי. לאחר שתיקה ארוכה היא אמרה לי "יהיה בסדר, אני בטוחה שזה שום דבר". הגענו הביתה ואמא הושיבה אותי בשולחן האוכל והכריחה אותי לאכול. ישבנו בשולחן בערך שעתיים עד שסיימתי את כל הצלחת והיה בה יותר מידי אוכל ממה שהייתי רגילה אליו. אחרי כל ביס הרגשתי את הקלוריות וכבר ראיתי את עצמי שמנה. הגעתי לחדר והלכתי לישון. קמתי בסביבות השעה 7 בערב והחלטתי שאני יוצאת לריצה כדי להוריד את כל הקלוריות שאמא דחפה לי בצהריים. כאשר באתי לצאת מהבית אמא החלה לתחקר אותי והיה לה מוזר שאני יוצאת לריצה ועוד אחרי שסיפרתי לרופא על ההתעלפות שלי בשיעור ספורט. ראיתי שאמא מסתכלת עלי במבט מוזר ובוחנת אותי. היא אמרה לי שכשאני אחזור תחכה לי צלחת במיקרו שהיא רוצה שאני אוכל. כאשר פתחתי את הדלת אמא שוב הזכירה לי את ארוחת הערב שנמצאת במיקרו אבל החלטתי לזרוק אותה לפח. אחרי שעליתי לחדר שמעתי את צעדיה של אמא לכיוון המטבח. לא שמעתי מה היא עשתה שם אבל קיוויתי שהיא לא תראה את האוכל זרוק בפח אחרת היא בטוח תדע שאני אנורקסית. הרגשתי כאילו אמא עוקבת אחרי כל הזמן. פתאום היא התעניינה לאן אני הולכת, מה אני עושה וכו'. לאחר כמה זמן, בערך חודשים, של שיכנועים רבים מצד אמא שאוכל והמשכת הדיאטה החריפה שלי שמעתי את אמא מדברת בטלפון עם הרופא ומספרת לו על המצב שלי שרק לדעתה מדרדר. הסחרחורות שלי, כאבי הראש, הדקירות בבטן התרבו ושיערי כבר ניהיה דליל מאוד. רוב המורות כבר שמו לב למצבי הגרוע בלימודים ועדכנו את אימי. אמא קבעה שוב תור לרופא והפעם כבר ראיתי שהיא יודעת על המצב שלי, אין מה לעשות, נתפסתי.