אחרי שבוע וחצי של דיאטה חריפה ואכילת עגבנייה אחת ביום החלו להופיע תסמינים שונים שלא חשבתי שיופיעו.
זה קרה בשיעור ספורט, זה כבר היה רגיל שאני לא משתתפת בשיעורי ספורט, אבל הפעם המורה לא קנתה את התירוצים שלי והכריחה אותי להשתתף בריצה. התחלתי את הריצה ואיתה גם התחילו כאבי הראש ובהמשך היו לי גם בחילות וסחרחורות.
"נעמה נעמה שמעתי את כולן קוראות לי, תקומי!" אחת הבנות שפכה עלי מים שאני אתעורר. התעוררתי ולא הבנתי איפה אני, מה קרה לי ומה כל המהומה מסביבי.
לאחר כמה שניות הבנתי שהתעלפתי, בזמן הריצה הסחרחורת הכבידה עלי ונפלתי.
שחררו אותי הביתה. הדרך הביתה נראתה לי כ"כ ארוכה, והרגשתי מעופפת ולא מרוכזת, ואפילו טעיתי בכיוון הביתה. הרגשתי כ"כ חלשה. כשסוף סוף הגעתי הביתה, הדבר היחיד שרציתי לעשות זה היה לישון. אבל כמובן, אמא הכינה ארוחת צהריים, שוב חשתי את הדקירות בבטן, הרעב, העצבנות הבלתי פוסקת והחרדה התמידית שאני עלולה להעלות את כל מה שהורדתי. אמא אמרה שהיא הולכת להקפיץ את אחותי לחוג והיא כבר חוזרת והיא השאירה אותה שם לבד עם השניצלים המטוגנים והפירה. פשוט עמדתי מול האוכל, מול האוכל הטעים שלא אכלתי כבר שבוע וחצי. אבל שוב תקפו אותי המחשבות האלו "מה אכלתי היום? עגבניה, 3 מסטיקים ו... וואי זה הרבה קלוריות". טוב נוותר על האוכל ופשוט נלך לישון ככה זה ישקיט את הרעב. וכך עשיתי,זרקתי את האוכל לפח, הלכתי לחדרי, הלכתי לישון ונרדמתי עד הערב. בצורה מפליאה, אחרי 3 לילות של נדודי שינה וסיוטי לילה, הצלחתי לישון בלי הפרעות.
קמתי בבוקר בלי חשק, כוח ורצון ובליווי צעקותיה של אמא "נעמה, נעמה, קומי, את תאחרי" קמתי והתארגנתי לבי"ס. שוב ארוחת הבוקר הייתה מונחת על השולחן ושוב אמרתי לאמא את אותו התירוץ "אני גם ככה מאחרת לבי"ס, אני אוכל מתישהו בבי"ס, בי".
היה לנו מבחן בהיסטוריה. פעם הייתי ממש טובה במקצוע הזה אבל עכשיו, אחרי שאני כבר כמעט שבועיים בדיאטה החריפה הזאת אני אפילו לא מצליחה להתרכז למרות שלמדתי אליו שבוע. החלטתי להגיש אותו ריק, והמורה הסתכלה עליה בפליאה ושאלה "נעמה, הכל בסדר? זה לא אופייני לך" "כן, אני בסדר, אני רק לא מרגישה כ"כ טוב ואני לא ממש מרוכזת" עניתי ויצאתי במהירות מהכיתה. החלטתי להבריז הביתה.
אמא ראתה שאני לא במיטבי והחליטה שאנחנו צריכות לדבר. היא אמרה לי שהיא לא רואה אותי אוכלת ושאני נהיית רזה מיום ליום.היא גם הזכירה לי שאני ישנה יותר ממה שאני צריכה וגם אחרי שאני ישנה אני נראית עייפה. ניסיתי להסביר לאמא שאני עושה דיאטה קלה ושאני כן אוכלת. זה שהיא לא רואה אותי אוכלת זה לא אומר שאני לא אוכלת ושהיא לא צריכה לדאוג לי. אני מקווה שהצלחתי להרגיע את אמא ושלא תחפור על זה יותר ובמיוחד שלא תדבר על זה עם אבא.
יום למחרת הרגשתי ממש לא טוב ובנוסף לכל הייתי ממש עצבנית, בלי סיבה. אמא החליטה לקחת אותי לרופא. הלכנו שתינו וסיפרתי לרופא את כל מה שהרגשתי לאחרונה: שיש לי יובש בכל מיני מקומות בגוף, נדודי שינה, כאבי בטן. סיפרתי לו על נשירת השיער שלי וגם על המחזור שלי, שהיה תמיד סדיר, פסק לחלוטין באופן מפתיע. כמובן שאמא שלי הייתה חייבת לציין שאני עושה דיאטה. אני בכלל לא הבנתי מה הקשר בין הדיאטה לבין זה שאני חולה כי אלו שני דברים שונים לחלוטין. לאחר שחזרנו מהרופא אמא הושיבה אותי לשיחה רצינית ואמרה לי שהיא חושדת שיש לי הפרעות אכילה. אני שתקתי ונבהלתי כי אני יודעת שאין לי הפרעות אכילה, אני עושה סתם דיאטה כמו כל נערה שעושה דיאטה רק כדי לרדת עוד כמה קילוגרמים. מה היא חושבת לעצמה? שאני סתם עוד איזה חולת נפש כמו כל האנורקסיות האלו שכותבים עליהן בעיתון.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה