ההתחלה

הכל התחיל כשאני וחברה שלי ישבנו בבית מול הטלוויזיה וראינו את ערוץ האופנה. כבר אז הייתה לי סוג של אובססיה לרזון של הדוגמניות אבל לא רציתי להיות ממש כמוהן, כמו בסיפורים שתמיד קוראים שהן אנורקסיות או בולמיות, פשוט מפסיקות לאכול, לוקחות סמים וכו'. רק רציתי להראות כמוהן בלי כל התהליך. החלטתי שאני מתחילה בדיאטה. באתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה שתשלח אותי לדיאטנית. היא הסתכלה עלי, בחנה אותי ואמרה "את גם ככה רזה, אפילו יותר ממה שאני חושבת שאת צריכה להיות. אני לא מוכנה לקחת אותך". לא רוצה? לא צריך. אני אעשה דיאטה משלי. יום אחד ההורים קראו לי ולאחותי הקטנה לשיחה. אחותי הקטנה לא הבינה מה קורה אבל אני כבר ניחשתי מה הם רוצים להגיד. "אנחנו מתגרשים" אמר אבא ואחותי הקטנה החלה לבכות. אבא אמר שהוא לא יעלם ואנחנו נבוא לבקר אותו פעם בשבועיים והכל יהיה יותר טוב. "את, נעמה ואמא עוברות לבית חדש, לבי"ס חדש. יהיה לכן טוב!" אבא אמר. לאחר 3 חודשים עברנו דירה, לבי"ס חדש, לחיים חדשים. אני לא הייתי עסוקה בכל זה אני הייתי עסוקה בדיאטה שלי שכנראה לא ממש הצליחה לי. הייתי עומדות מול המראה ובודקת, בודקת גם עם סרט מדידה ובנוסף עם המשקל שהיה בבית. זו כבר הייתה אובססיה. כאשר הגעתי לבי"ס החדש עוד יותר צרם לי הרזון של הבנות בו וכמה שאני שמנה לעומתן ומרוב בושה הייתי הולכת עם הראש מורד ולא מסתכלת לאף אחד בעיניים, דבר שלא היה אופייני לי. החלטתי שאני מפסיקה לאכול, רק לכמה ימים, רק לרדת כמה קילוגרמים ואז אני אחזור לאכול רגיל. ככה הבטחתי לעצמי. היום הראשון היה נוראי. הייתי כ"כ רעבה בו בכל שעה ביום, לא יכלתי להתרכז בשיעורים בבי"ס אבל העיקר שהכל למען מטרה טובה, לרזות. ככה שיכנעתי את עצמי "אם רוצים להיות יפים צריך לסבול". ככל שהמשכתי עם הצום שלי, או איך שאני קראתי לו "דיאטה" היה לי יותר ויותר קל לדלג על ארוחות, לשקר לאנשים בפרצוף במיוחד לאמא שבחיים לא שיקרתי לה. לאחר 4 ימים של צום החלו סחרחורות, כאבי ראש חזקים והרעב חזר, ואפילו הכאיב עוד יותר. הרגשתי דקירות חזקות בבטן אך התעלמתי "האוכל הזה לא מועיל לי במילא" דיברתי לעצמי "עוד כמה ימים ואני אהיה מושלמת! פשוט מושלמת" אמרתי את זה והסתכלתי במראה, עדין לא מרוצה מהמראה שלי. לאחר שבועיים הגענו לאבא. אבא בחן אותי, הסתכל עלי מכל הכיוונים ואמר "וואו, ממש רזית! את בסדר?" שאל בעודו ממשיך לבחון אותי "רק שלא יתחיל כמו אמא שאני נראית כמו אנורקסית" מלמלתי לעצמי. "כן אבא, אני ממש בסדר, התגעגעתי" מנסה להעביר נושא. "טוב...אני בחדר" זרקתי לאבי ולאחותי ולפני שנכנסתי לחדר אבא צעק "את לא רוצה לאכול?, הכנתי את מה שאת אוהבת". אוף! דווקא כשאני בדיאטה הוא מכין את הדברים הטעמים? "לא אבא, אכלתי כבר אצל אמא" אמרתי לו והסתגרתי בחדר. הבטו החלה להשמיע קולות חזקים, הראש כאב והסחרחורות חזרו. העדפתי ללכת לישון, להתעלם. עד כאן נעמה...